<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ל"ו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
בשר מליח שלא נזהרו במליחתו אין אוכלין אותו בפסח. ואעפ"י שהוא ספקא דרבנן כל משהו מדרבנן הוא אפי' הכי גבי חמץ עשאוהו כשל תורה שהרי אסרוהו אפי' שלא במינו. אבל משהין אותו אחר הפסח לפי שהוא דבר המתקיים ואינו נפסד ולא אתי לידי תקלה שהרי צורתו כל השנה כלה. ואל תשיבני שמן ודבש של ע"א שאנו אוכלין אותו בפסח כי אותו מטעם לפגם הותרו כל השנה וכיון שהיה פגום מעיקרו שוב אינו אוסר. וזה בשר מליח שלא נזהרו במליחתו שאני אוסר לא מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה אחת ונתערבה בה עם המלח שאם היינו חוששין לכך אף יין של כל השנה יהיה אסור שמא עד שמריקין אותו מכלי אל כלי נפל עליו משהו חמץ או שמא בסלים הבוצרים בהם היה חטה א' או שתים או מעט חמץ. וכן שמן ודבש של השנה כלה אפי' עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשמוריהן יהיו אסורין. או מי יוכל להשמר בהן כל השנה כלה המסתפק בהם אלא שאין חוששין לספקות הללו כדי שלא להחזיק איסור. ועוד כי הוא משהו וכבר בטל במיעוטו. אבל בשר מליח זה שאני אוסרו כגון שהוא מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמשו בו בבצק או אפילו בפתיתין של פת שאי אפשר שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר. ואם הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדיין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניער אלא הריני חושש שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. והיה מי שאמר שאפי' נמחה שם החמץ קודם זמן איסורו כיון שהגיע זמן איסורו במשהו חזר וניער. ולמד אותו ממה שאמר במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה מן הע"א אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקן במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא כיון דעבד ליה השקה טהרו להו אי רובא ציר הא לאו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא הנהו בטלו להו ברובא וא"ר ירמיה לא שאנו אלא לטבל בהם אבל לקדרה לא. מצא מין את מינו וניער. אמר ליה אביי וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין וכו'. אם לא טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה. ואע"ג דמסקנא סליק בקושיא מ"מ לא מדחיא מלתיה דרבי ירמיה דאמר מצא מין את מינו ונעור ועשה המורה הזה זמן פסח תערובת מין במינו ומעורר את המשהו לאסור. אעפ"י שאין דומות זו לזו לפי שיש כאן תוספות שמצטרף עמו והוא מעורר אותו. אבל בלא תוספות לא מצינו לו מעורר. ועוד שאין למדין איסורין מטהרות ובפירוש מצאנו באיסור שבטל שאינו ניעור עוד אפילו בתוספת מינו שהרי שנינו במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה הרי שהאיסור משבטל שוב אין מינו מצטרף עמו לאסר ולא עוד אלא שנעשה היתר לבטל איסור הבא אחר מכאן ואין נאמר בכאן שהמיעוט שבטל הזמן מעוררו לאסר והלא אפי' תוספות אין מעוררו. ואם יטעון טוען ויאמר איסור שבטל שוב אינו מתעורר אבל היתרות אינן מבטלות זו את זו וחמץ קודם הפסח היתר הוא ואין מי שיבטלנו. והטוען הזה למד טענה זאת ממה שאמרו בזבחים פרק כל הזבחים שלישי ופליגא דר' אלעזר דאמר רבי אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך איסורין אין מבטלין זה את זה ומאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל הוא וכו' שרצה לומר כשם שאין איסורין מבטלין זה את זה כך אין היתרין מבטלים זה את זה. נשיב ונאמר אין היתרין דומין לאיסורין כי איך איסור יבטל איסור ויחזור היתר אבל היתר מבטל היתר להיות הכל היתר. ועוד כאן שהחמץ יש לו זמן איסור והשמן שנפל לתוכו אין לו זמן איסור כהיתר ואיסור דמו ומבטלין זה את זה מהיותו עוד נאסר בפסח. והרי שנינו במסכת כלאים פרק תשיעי צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור. וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. הלא צמר גמלים וצמר רחלים שניהם היתר ומבטלים זה את זה אלא מפני שצמר רחלים נוהג בו כלאים וצמר גמלים אין נוהג בו כאיסור והיתר דמו ומבטלין זה את זה האי נמי להאי דמיא. ואם ישאל שואל מאי שנא טומאה וטהרה מאיסור כי בטומאה שבטלה אמרי' חזרה וניעורה ואיסור שבטל אינו חוזר וניעור אפילו בתוספת. נשיב ונאמר אפשר דטהרות חמירי להו כדאשכחן דאפילו מיין נסך חמירי. ועוד כי הטומאה כבר נגעה בטהרה והיתה ראויה לטמא אותה לולא שבטלה במיעוטה וכיון שמצאה עוד מעורר אותה לטמא אבל איסור והיתר אין אוסרין זה את זה במגע אלא או בטעם או בשיעור גדול הלכך כיון שבטל שוב אינו ניעור.
